איך דפוסי ילדות משפיעים על משמעות בעבודה ועל קשיים בתעסוקה

גבולות הם אחד הנושאים הכי פחות מדוברים, והכי משפיעים, על חוויית הקריירה שלנו.
הרבה אנשים פונים לייעוץ קריירה או לליווי קריירה כשהם חווים תקיעות, שחיקה או בלבול מקצועי, אבל מתחת לפני השטח עולה שוב ושוב אותו נושא: גבולות.

לא גבולות במובן הטכני של “איך להגיד לא”, אלא גבולות כחוויה פנימית.
היכולת להרגיש שיש לי מקום, שיש הבחנה ביני לבין אחרים, ושאפשר להיות בקשר בלי להיעלם ובלי להילחם.

גבולות במובן הפסיכולוגי

מבחינה פסיכולוגית, גבול הוא לא חומה ולא ויתור.
זה קו פנימי חי, שמאפשר גם קרבה וגם נפרדות.

כשגבול פנימי קיים, בחירות בקריירה מרגישות מחוברות יותר.
כשאין גבול ברור, מופיעים קשיים בתעסוקה: ריצוי יתר, שחיקה, תגובתיות, או תחושת זרות בעבודה גם כשהכול “נראה טוב על הנייר”.

איך גבולות מתפתחים מול ההורים

הגבולות הראשונים שלנו לא נוצרים בעבודה, ולא בזוגיות.
הם מתעצבים בילדות, מול ההורים, האובייקטים המרכזיים ביותר בחיים המוקדמים.

ילד מפתח גבול פנימי כאשר הרצון שלו פוגש הורה שמסוגל להיות איתו.
לא בהכרח להסכים, אבל כן להכיר בכך שיש שם רצון אמיתי.

כאשר הרצון הזה שוב ושוב נדרס, מתוקן, או מוחלף ב”מה נכון לך”, נוצר נתק עדין אך משמעותי בין האדם לבין החיבור הפנימי שלו.

פריצת גבולות חודרנית, גם כשיש כוונות טובות

הרבה פגיעות גבול בילדות עטופות באהבה ודאגה.
הורה שרוצה להגן, לכוון, למנוע כאב.

אבל כשההורה מתקשה לשאת נפרדות, חרדה או תסכול, הוא עלול:
להחליט במקום הילד,
להרגיש במקומו,
ולכבות רצון פנימי בשם שמירה.

המסר הסמוי הוא שהרצון של הילד פחות בטוח, פחות רלוונטי.
וכאן מתחילים דפוסים שמלווים אותנו גם בקריירה.

הדפוסים שמופיעים בקריירה ובמשמעות בעבודה

בעולם העבודה אני פוגש שוב ושוב שני כיווני התמודדות עיקריים:

יש מי שלמד לוותר על עצמו.
עובדים מסורים, מוכשרים, שלוקחים על עצמם יותר מדי, מתקשים לשים גבול, ומאבדים בהדרגה את תחושת המשמעות בעבודה.

ויש מי שלמד להגן דרך התקפה.
כל בקשה נחווית כאיום, כל משוב כחדירה.
זה יוצר חיכוכים, קושי בקשרים מקצועיים, ולעיתים פוגע בהתפתחות הקריירה.

בשני המקרים, הקושי אינו מקצועי בלבד.
הוא נוגע בגבול הפנימי.

איך עובדים על שינוי דפוס של גבולות

אחד הדברים החשובים להבין בתהליך של ליווי קריירה או ייעוץ קריירה הוא שהאיום על הגבול לא מתחיל במחשבה.
הוא מתחיל בגוף.

לפני ניסוח מילולי, הגוף כבר מגיב:
לחץ בחזה,
כיווץ בכתפיים או בלסת,
כאבי ראש, דופק מואץ, תחושת הצפה.

רק לאחר מכן מגיעה ההתנהגות:
התפרצות, הימנעות, ריצוי, ניתוק.

העבודה הקלינית והיישומית

בקליניקה, וגם בליווי קריירה מעמיק, לא ממהרים לשנות תגובה.
קודם כול לומדים לזהות שקרה איום על הגבול.

לשים לב:
מה הפעיל אותי,
איך הגוף הגיב,
ואיך נראית אצלי חוויה של חדירה או מחיקה.

עם הזמן, עצם ההכרה מפחיתה את עוצמת התגובה.
נוצר מרווח קטן, ובתוכו אפשר להתחיל לבנות תגובות חדשות, מדויקות יותר, בחיריות יותר.

כך נבנה גבול בוגר, שמאפשר גם קשר וגם נאמנות לעצמי.
וכאן מתאפשרת חוויה עמוקה יותר של משמעות בעבודה ושל קריירה שמרגישה שלי.

רועי רייבשטיין – תואר ראשון ושני במדעי המחשב | בוגר תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה קלינית | לשעבר מהנדס תוכנה | כמעט שני עשורים כמגייס | מייסד־מנהל ג׳וין, הסוכנות המובילה בגיוס לעולמות האונליין־טק.