לפעמים זה קשה לתפוס, אבל רבים מאיתנו, גם בני ה־30, ה־40, ה־50 ומעלה, נשואים, הורים או עם רשת חברתית ענפה, עדיין מנוהלים, בלי לשים לב, ע״י הפחד להיות לבד. כתבתי בעבר על “תדר” חרדה שלרובנו פועל ברקע: בשקט, בעייפות או במשבר הוא מתחזק, ואנחנו חווים אי־נוחות/מחנק/דיכאון. כל אחד “מטפל” בזה אחרת: גלילה באינסטגרם, עבודה עודפת, אלכוהול/קנאביס – לרוב בלי להבין מה מפעיל.

🕵️‍♂️✨ זהו סיפור אמיתי־למחצה
האירועים התרחשו במפגשי ליווי קריירה שונים; כל שם ופרט מזהה שוּנו.
מתוך כבוד לפרטיות המשתתפים – השאר סוּפר בדיוק כפי שהתרחש, פחות או יותר. 🔒

טל, בן 50, גרוש+2, הייטקיסט מצליח: תחושת הבדידות לא מרפה. לא הגיע כי חיפש עבודה, הקים ומכר 3 חברות, אלא כי הרגיש חוסר מיצוי במיזם חדש. שנים “ברח” לעבודה בכל אי־נוחות, לעיתים ישן במשרד. עכשיו גם העבודה מתחילה לעורר בו אימה ופחד.

יעל, בת 42, רווקה בזוגיות ארוכה ומורכבת, מעצבת גרפית מבוקשת, מרגישה מבוי סתום. בילדות גדלה לצד אב פוסט־טראומטי, כמעט נעדר רגשית ותוקפן מילולית; בבית היו סכסוכים רבים, בסוף גירושים, והקשר ביניהם כמעט ניתק. האם התקשתה אז להגן; כיום יעל חיה רחוק משניהם ותחושת הלְבַדוּת בולטת. בתוך הזוגיות היא נשענת מאוד על בן הזוג; לו קשה להציב גבולות, ולעיתים הוא “נעלם” לזמן לעצמו, מה שמעצים אצל יעל את תדר הנטישה והבדידות.

בשני המקרים, חקירה עמוקה יותר של תחושותיהם גילתה פחד מלהיות לבד. לבד בעולם. ועל אף שכל אחד מהם נמצא בזוגיות ובקשרים חברתיים ענפים, שניהם מנוהלים במשך שנים על־ידי הפחד הזה, שעולה פעמים רבות בלילה, בתקופות שבהן הם לבד בביתם לאורך זמן או בעתות משבר. כל אחד מהם משתף בזיכרון ילדות כואב של איום הורי קדום: יעל חוותה גירושים כואבים של הוריה, שהשאירו את אמה בדיכאון ובתפקוד הורי נמוך לאחר מכן; ובמקרה של טל, אב שהיה אלים מילולית ונהג להשפיל ולערער את ביטחונו בילדות.

מקרה שלישי שיצא לי ללוות הוא אני 🙂
בזמן שאני מלווה את יעל וטל, אשתי טסה לשבוע לפסטיבל מוזיקה. הזוגיות שלנו מאפשרת ואף מקדמת חופשים כאלה מעת לעת. הפסטיבל היה באזור ללא קליטה, וכך לא תקשרנו כמעט במשך התקופה הזו.

הימים בגפי היו עמוסים: מלדאוג לילדים, דרך עבודה תובענית ושאר בירוקרטיות הבית, כך שלא הייתי מאוד קשוב לתחושות ולרגשות שלי—אבל כן יכולתי לזהות חוסר שקט, בעיות קשב ומעין תחושה מוזרה. הימים עברו והתחושות התעצמו. ביום שלפני האחרון כבר הרגשתי תחושת מחנק ברורה, והבנתי שאני לא בסבבה עם הנתק הזה. לא כי הוא לא במקום, אלא משום שאצלי תחושת הנפרדות (הזמנית) הזו הציתה את תדר הנטישה שקיים אצלי. העובדה שיצא לי במקביל ללוות שני מקרים כאלה אפשרה לי לראות ביתר בהירות את התחושה הדומה אצלי, וחידדה לי שיש לי עוד עבודה רבה.

מה זיכרון הילדות שעלה לי ברגעים אלה? אני בן שבע; אבי בדיוק עזב לחו״ל כדי להקים עסק חדש. הוא חזר לבקר לאחר תקופה ארוכה שבה נעדר. הוריי יצאו לפגוש חברים בערב. נשארתי לבדי עם אחותי בבית. תחושת אימה ומחנק עלתה בי. אני מטפס על הסורגים בחדרי וקורא להוריי שיחזרו. בתמונה, אני בן שבע.

💬 שאלה אליכם
מזהים אצלכם את ה״תדר״ הזה שמלווה אתכם בחיים—ובמיוחד ברגעי שקט, עייפות או משבר? מתי הוא מתגבר, ומה עוזר/הייתם רוצים שיעזור להרגיע אותו?