סופ"ש נגמר, יום ראשון בפתח, שעון מעורר בנייד מטרטר, מתחיל עוד שבוע.
קם בלאות, מכין קפה של בוקר, גולל באינסטגרם ומבין שאי אפשר עוד לדחות את הקץ ויוצא לעבודה.
שביזות יום א'.
כמה מכם מכירים את ההרגשה?

לצערי אני פוגש הרבה אנשים שחשים שהעבודה היא כורך, אמצעי לכלכל את ימי החופשה וסופי השבוע.

אם זה היה אפשרי הם היו מוצאים דרכים אחרות להעביר בהם את הזמן.
אך היות וימי העבודה תופסים לרוב חמישה ימים מתוך שבעת ימי השבוע, האם אין דרך להפוך אותם למשמעותיים יותר?

אבל מאחורי השביזות הזו מסתתר משהו עמוק יותר.
לא תמיד זו העייפות מהעבודה, אלא העייפות מלהרגיש שאין בה משמעות
עבודה שלא מחוברת לזהות שלנו לערכים שלנו או לאופן שבו אנחנו רוצים להתפתח נשאבת בהכרח למקום טכני.
כשאדם קם בבוקר רק כדי לשרוד את השבוע, הוא לא באמת עובד, הוא רק מחכה לסוף.
וככל שהשנים עוברות, החוויה הזו מתפשטת גם למקומות אחרים בחיים.
הבשורה הטובה היא שזה לא גזירת גורל.

במקרים רבים המשמעות לא נעלמה, היא פשוט נשכחה מתחת לשגרה, לשחיקה או לדפוסים ישנים.

לפעמים שינוי תודעתי קטן, לפעמים תהליך עומק, אבל תמיד זה מתחיל באותה שאלה פשוטה:
מה אני רוצה שיקרה לי כשאני עובד?

כשעבודה הופכת מזירה של תפקוד לזירה של התפתחות, משהו משתנה
הימים לא קצרים יותר, אבל הם קלים יותר.
אתה לא ממהר לברוח מהם, אתה פשוט נוכח בתוכם.
הסיבה לחוסר חיבור קשורה הרבה פעמים לתפיסה שלנו את עצמנו, לכמה אנחנו מרגישים נוכחים ופעילים ביומיום.
הניתוק הזה יכול להגיע ממקורות שונים.
בריחה רגשית, חוסר במשאבים שנובע מלחץ ודריכות הקשורים באירועי עבר, וחרדות אחרות.
אי אפשר לנתק את הבעיות הרגשיות שאנו חווים בחיים מחיי העבודה שלנו
אבל חקירת הביטויים האלו דרך העבודה לעיתים קלה יותר מאשר בטיפול רגיל.

רוצים לשנות? תתחילו עכשיו.
החיים קצרים מדי כדי להעביר אותם בתחושת חוסר משמעות.