🕵️‍♂️✨ זהו סיפור אמיתי־למחצה
האירועים התרחשו במפגשי ליווי קריירה שונים; כל שם ופרט מזהה שונו.
מתוך כבוד לפרטיות המשתתפים – השאר סופר בדיוק כפי שהתרחש, פחות או יותר. 🔒

דלית בת 38, דירקטורית פיתוח עסקי.
אישה חכמה מאוד, שני תארים מאוניברסיטה מובילה, יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד ופסיכומטרי כמעט מושלם.
מבחוץ היא נראית בדיוק כמו הטיפוס שצריך היה להגיע הרבה יותר רחוק.

ולפעמים באמת זה קורה.
ברגעים קטנים משהו עצום יוצא ממנה – ברק, חדות, ביטחון, נוכחות.
אבל ביומיום, בעבודה השוטפת, משהו בה תקוע.
היא מתווכחת, מתריסה, מתעייפת מאנשים.
נראה כאילו כולם מפריעים לה פשוט לעבוד.

כשהיא מספרת על היחסים שלה בעבודה, הכול נשמע הגיוני.
כל אחד באמת עשה משהו לא במקום, פגע, התנהל בצורה לא מקצועית.
אבל מתחת להסברים מסתתר דפוס שחוזר על עצמו – תחושה עמוקה ש”לא רואים אותי”, ש”כולם חייבים לי”, ש”אף אחד לא באמת מבין כמה אני משקיעה”.

עם הזמן, בחקירה עדינה, עולים זיכרונות מהילדות.
אמא דומיננטית, חכמה, דעתנית, אבל גם נרקיסיסטית מאוד.
אמא שהייתה המרכז, שהחיים סבבו סביבה.
דלית למדה מילדות שמה שהיא מרגישה לא באמת משנה, שהמקום שלה נמדד דרך העיניים של מישהו אחר.

בבגרותה, היא ממשיכה לחיות את אותו דפוס – רק שהפעם זה קורה בעבודה.
המנהלים, הקולגות, אפילו הלקוחות – כולם הופכים לדמויות בתוך אותו סיפור ישן.
וכל חוסר הוגנות קטן מדליק מחדש את המאבק ההוא, הישן, בין ילדה שלא קיבלה מקום לבין מבוגרת שמנסה להשיג אותו בכוח.

וכמו שקורה להרבה אנשים מוכשרים, האנרגיה שהייתה אמורה להזין מצוינות הופכת למאבק מתמשך על צדק, על הכרה, על מקום.
אבל מאבק לא יוצר השראה.
הוא רק שוחק אותה עוד קצת, בכל יום.

רק כשדלית מתחילה לראות את הדפוס הזה, להבין מאיפה הוא מגיע ואיך הוא מופעל עליה, משהו משתנה.
היא לומדת להכיר את הגבולות שלה, לשחרר את הצורך התמידי להיות צודקת, ולהתחיל לבחור מתי באמת שווה להילחם.
פעם ראשונה מזה שנים, היא לא רק עובדת טוב יותר – היא גם נרגעת.

כי בסוף, מאבק שלא התחיל בעבודה, גם לא ייפתר בעבודה.
אבל אפשר להשתמש בעבודה כדי לסגור מעגלים ישנים.
וזה כבר לא טיפול – זו צמיחה.