🕵️‍♂️✨ זהו סיפור אמיתי־למחצה
האירועים התרחשו במפגשי ליווי קריירה שונים; כל שם ופרט מזהה שונו.
מתוך כבוד לפרטיות המשתתפים – השאר סופר בדיוק כפי שהתרחש, פחות או יותר. 🔒

אלכס בן 42, מנהל קבוצת פרודקט בסטארט אפ סייבר מצליח.
חברה בצמיחה מסחררת, עם סבבי גיוס מרשימים והילה של הצלחה.

אלכס תמיד היה מסוג האנשים שמגדירים מצוינות.
לא אחוזון עליון, מאה בכל מבחן.
שנתיים קדימה במתמטיקה, שירות ביחידת מודיעין עם מספר דו ספרתי שכולנו מכירים 😉, תואר במדעי המחשב בהצטיינות יתרה.
כשכתב קוד, זה היה נראה כמו יצירה.
אנשים ביקשו להצטרף ל-code reviews שלו לא כי היה צריך לבדוק משהו, אלא כי זו הייתה חוויה אסתטית.

אבל כשהוא הגיע אלי, הוא כבר היה שחוק.
“אני מרגיש מת מבפנים,” הוא אמר.
“אני לא מוצא משמעות בכל זה.”

הוא אהב לנגן על פסנתר. אפילו חלם לפתוח בית ספר קטן למוזיקה, אבל מיד ביטל את עצמו – “זה לא אני, אני מהנדס, לא מורה.”

הטריגר היה תהליך גיוס מתמשך.
הוא ראיין למעלה מארבעים מועמדים – כל אחד “כמעט”, אף אחד “לא מספיק”.
בינתיים הצוות שלו נשחק, והחברה התחילה להרגיש את זה.
הד האנטרים ויתרו, השמועה רצה: “המשרה הבלתי אפשרית לגיוס”.
כשסמנכ״ל המוצר גייס מעל ראשו, אלכס התפטר באותו יום.

אלכס עלה לארץ בגיל 12 מרוסיה.
בבית שלו לא היה מקום לבינוניות, וגם לא למצוינות – רק למספר אחד.
אחיו הגדול ספג השפלות כשהביא נכשל בלשון, דווקא בלשון, השפה החדשה של הארץ החדשה.
אחותו, אתלטית קלה מצטיינת, הסתגרה שבוע אחרי שסיימה במקום שני.
אלכס למד שאסור לטעות.

כשהתבגר, הגוף התחיל לדבר.
כאבי בטן בלתי פוסקים, חוסר שינה, חרדה.
בדיקות, חשד לגידול, אולי קרוהן – הכול תקין.
אבל בפנים לא היה שקט.
אלכס הוא אדם חזק, עם כוחות אגו עצומים, אבל החוזק הזה הפך לכלי הדחקה.
רגשות שלא קיבלו מקום נדרשו להישמר בכוח, והגוף שילם את המחיר.

העבודה שלנו לא עסקה בלמצוא תפקיד חדש, אלא בללמוד להרגיש.
לא למדוד הכול בתוצאה, אלא לחוות עשייה.
בהתחלה אפילו לשבת חמש דקות בשקט היה כמעט בלתי נסבל.
אבל לאט לאט, כשהרגש קיבל מקום, גם הגוף נרגע.

וכשהוא הפסיק להילחם בעצמו, הוא גילה שהוא דווקא כן אוהב פיתוח.
לא כדי להוכיח, אלא כדי ליצור.

שנתיים אחר כך אלכס הקים סטארט אפ שמפתח כלי עזר למפתחים.
היום מועסקים שם חמישים עובדים, את רובם הוא גייס בעצמו.
הם לא מושלמים.
והם גויסו מהר 😉

הרגשות שאנחנו מדחיקים לא נעלמים, הם רק מחליפים צורה.
לפעמים הם חוזרים בגוף, לפעמים בחרדה, ולפעמים בתחושת ריק.
אבל ברגע שמרשים להם מקום, הם מפסיקים לנהל אותנו והופכים לדלק לצמיחה.