יש משפט שאני חוזר עליו לא מעט בשיחות עם מועמדים, מתאמנים ולקוחות.
לפעמים אנחנו מסתכלים החוצה רק כדי לא להתמודד עם מה שקורה בפנים.

בשבועות האחרונים אני רואה שוב ושוב פוסטים של מחפשי עבודה ושל מאמנים. הכוונות טובות, אבל יש בהם דפוס שחוזר על עצמו:

האשמה של החוץ.
הארגון לא רואה אותי.
המנהל לא מקדם אותי.
השוק מוגזם.
המערכת לא הוגנת.

יש מצבים שבהם זה נכון.
אבל ברוב המקרים זו לא המחשבה שמקדמת אותנו קדימה.

אחד המושגים המרכזיים בפסיכולוגיה הוא מיקוד שליטה.
התיאוריה של רוטר משנת 1966 הבחינה בין שני סוגים:

מיקוד שליטה חיצוני – אמונה שהתוצאות נקבעות על ידי נסיבות, מזל או אנשים אחרים.
מיקוד שליטה פנימי – תפיסה שאני אחראי לתוצאות חיי, לטוב ולרע.

מחקרים רבים הראו שאנשים עם מיקוד שליטה פנימי מצליחים יותר לאורך זמן.
מטה אנליזה רחבה של החוקרים צ׳נג ופרנהם משנת 2001 מצאה קשר ברור בין מיקוד פנימי לבין הסתגלות טובה, פרודוקטיביות, עמידות נפשית ורמות נמוכות יותר של חרדה ודיכאון.
במילים אחרות, מי שרואה את עצמו כבעל יכולת השפעה על חייו בדרך כלל מתקדם יותר.

ומכאן לחיבור ל Accountability.
זו לא אשמה ולא לקיחת אחריות במקום אחרים.
זו היכולת לקחת בעלות על החלק שלי. על מה שאני עושה. על מה שאני נמנע מלעשות. על מה שאני יכול לשפר. על הצעד הבא שנמצא בשליטתי.

זה לא מבטל את העובדה שיש מנהלים גרועים, ארגונים עייפים או מערכות שלא פועלות כמו שצריך.
אבל ההתקדמות האישית לא מתחילה בשאלה מי אשם אלא בשאלה מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לצמוח מכאן.

כי גם כשהארגון לא צודק, מה שמקדם אותי הוא לא המסקנה שהצד השני טעה אלא ההבנה איך אני הופך מקצועי יותר, מודע יותר ובעל יכולת גבוהה יותר לנווט את הדרך שלי.

זו לא גישה נוחה.
היא דורשת מבט פנימי שלא תמיד קל.
אבל היא מחזירה לאדם את הכוח.
ובסוף היא זו שבונה קריירה יציבה, בוגרת ונתונה לשליטה אמיתית.