במעטה החיצוני, עובדים שכירים הם עובדים תחת חוזה פשוט: הם מתחייבים לעבודה ולתפוקה מסוימת, ובתמורה לכך הם מקבלים שכר. על פניו, יש מעט מאוד רגש. אנשים בוגרים שמתחייבים לעמוד בחוזה, ומולם יש אנשים בוגרים אחרים שמנהלים אותם ואומרים להם מה לעשות.

בפועל, מתחת לפני השטח, בחלקים הפחות מודעים, נרקמים קשרי תלות בין הצדדים השונים: בין העובד למנהל הישיר, בין העובד למנהלים אחרים ובין העובד לעמיתיו.

ניתן לראות ברשת הקשרים הזו סוג של משפחה. המנהל, במידה רבה, נכנס לנעליו של האובייקט המופנם של האב/אם, והעובד לילד. העמיתים – לאחים.

העניין מסתבך כאשר אנחנו לא מודעים לעומק ולמשמעות של הקשרים המופנמים הללו. כך, לעיתים רבות, אני פוגש מנהלים הפוגעים בעובדיהם, ובהרבה מאוד מקרים – עובדים המשחזרים את הקשרים הבעייתיים שלהם מהבית אל מקום העבודה.

כבר כתבתי בפוסטים קודמים על התעמרות בעבודה ועל צורה מסוימת של גזלייטינג שפגשתי בקליניקה. אותו מנהל שפגע בעובדת שלו עשה זאת, אני מניח, בלי ההכרה בכובד האחריות שיש לו כמנהל. ובמקביל, העובדת לא הייתה מודעת לגודל המשמעות הרגשית שיש להתנהגות הלא מקובלת של המנהל שלה. היא הפנימה את הביקורת כערעור על יכולותיה.

כאשר עבודה מסתיימת בפיטורים, לעיתים קרובות זה נכווה כנטישה של "ההורים" – המנהל או החברה. ביום אחד העובד מקבל הודעה שהחברה לא מעוניינת בשירותיו יותר, ושאין צורך שיגיע למשרד.

אין להקל ראש במשמעות הפסיכולוגית של אירוע כזה.
תהליך כזה חייב לבוא יחד עם תיווך רגשי. פגשתי עשרות מקרים כאלה, אם לא יותר, שבהם תהליך של פיטורים טלטל את המפוטר בצורה כזו שפגעה בתפיסה העצמית שלו ובהתאם גם אחר כך בתהליכי חיפוש העבודה שלו.

פוטרתם? קחו לכם את הזמן כדי להבין לעומק את ההשפעה עליכם.
תדאגו לשתף את קרוביכם (אם ניתן) בכל קשת הרגשות שעולות לכם.
(אם לא עולות – יש סיכוי לא רע שאתם לא מאפשרים לעצמכם.)
אין לכם עם מי? תשקיעו מאמץ בלמצוא מישהו כזה.