את יאיר, פאונדר ומנכ"ל מצליח, פגשתי כשביקש לגייס סמנכ"ל שיווק לסטארט-אפ שלו. יאיר הוא בן אדם מרשים: יכולות רטוריות גבוהות, ידע רחב, חוש הומור מתוחכם – ואין לו מסננים. הוא מעיד על עצמו שהוא אינו סר לחוקי החברה, כמי שחושש על חופש הבחירה שלו: עושה מה שטוב לו, ואם חוקי החברה מצמצמים את אפשרויות הבחירה שלו – החופש מצטמצם, ובהתאם גם האושר.

מפה לשם, פגישת עבודה של שעה הפכה לשיח עמוק על חוקי החברה בכלל ומקומו של האדם במרחב הציבורי. פגישה אחת הפכה לשנייה ולשלישית, ומכאן הדרך לחברות קרובה הייתה קצרה.

הסמנכ"ל שגייסתי לו החזיק חמישה חודשים לפני שהתפטר. לי, בשיחה אישית, אמר שאי אפשר לעבוד עם יאיר: הוא חש זלזול מצדו, הרגיש לא פעם שיאיר משנה את האסטרטגיה שגיבש, ותמיד הרגיש מוקטן.

כשפתחתי את הנושא עם יאיר, מיד החל לשטוח שוב את משנתו: הוא לא חושב שהוא צריך להצדיק את החלטותיו ובטח שלא להישמר בדבריו – הרי זה החופש שלו לומר את שעל ליבו. לטענתו, לא פעם "האסטרטגיה" שהציע הסמנכ"ל הייתה מוטעית, וניכר שגובשה בשטחיות ובחופזה.

שיחות הנהלה בחברה שלו היו בדרך כלל סדרת הרצאות של יאיר על סטטוס החברה, מצב השוק ומה צריך לעשות בהמשך. כשחברי ההנהלה ניסו להתערב — ידו של יאיר הייתה על העליונה.

הניסיונות שלי לבחון עם יאיר האם להעניק קצת יותר חופש פעולה למנהליו העלו חרס. הוא מיד נכנס להסברים שהושתתו על תיאוריות שגיבש על עצמו: אין טעם לתת לדברים להתפתח אם הוא יודע שייכשלו ויפגעו בהתפתחות החברה.

אני מודה שלקח לי זמן לאבחן את הבעיה. ומדוע "בעיה"? הייתה לי תחושה חזקה שמתחת להילה הבטוחה שניכרה ממנו, ולעובדה שהוא מצהיר שהוא מאושר ומסופק – מסתתר משהו פגוע מאוד.

בואו נסתכל על העובדות:
החברה שלו בדיוק גייסה Round A של 10 מיליון דולר.
הוא העסיק תחתיו כ־50 עובדים.
הוא נשוי עם ארבעה ילדים.
יש לו חיי חברה עשירים.

ומנגד:
שלושה חברי הנהלה התפטרו בחצי השנה האחרונה.
הוא נוהג לצרוך אלכוהול בכמויות גבוהות.
השינה שלו טרופה.
עבר אירוע לב לפני שנה.

אז מה יש כאן? מה עומד מאחורי ההתעקשות של יאיר לשמור על חופש הבחירה שלו? ממה הוא מרגיש מאוים? מה עומד מאחורי הנטייה שלו להרצות, שנראית לעיתים כניסיון להתיש את בן השיח ולהוכיח מעבר לכל ספק סביר שהוא צודק? ומה עומד מאחורי הנטייה לגבש לעצמו אקסיומות, אמונות קשיחות לגבי עצמו?

אביו של יאיר, איש אינטליגנטי, עוצמתי ומצליח בפני עצמו, דור שני לשואה ושורשים "ייקיים" בולטים, היה הורה קר. מעולם לא התייחס לרגשות של ילדיו או אשתו; תמיד הוקיר את זכותו לעשות את מה שהיה חשוב לו: בתחילת דרכו הקריירה, ובהמשך תחביביו הרבים.
יאיר למד מגיל צעיר שאין מקום לרגש שלו; וכשם שלמד שאין מקום לרגשותיו, הסיק (באופן לא מודע) שאין מקום לרגשות של אחרים. האדם כמכונה: קלט–פלט. יש חוקי היגיון, ואם הולכים על פיהם, הדרך לחופש ולאושר מובטחת; ואם לאו, מדובר באדם לא הגיוני, ואין להתייחס לטענותיו. מה האחר מרגיש? כלל לא עלה על דעתו.

העובדה שיאיר לא התייחס לרגשות הזולת (theory of mind) אינה פירושה שיש לייחס לו כוונות רעות; הוא פשוט חונך מינקות שאין מקום לרגש, ובתגובה למד להדחיק את רגשותיו ואת רגשות סובביו. מבחינת יאיר, הרגש של מנהליו לא היה במודעותו, והעובדה שתגובותיו פגעו בהם, לא הייתה בכלל בשיקוליו.

מרגע ש"נפל לי האסימון" והצלחתי להבין מה עומד מאחורי התנהגותו, החלטתי לשתף אותו בכך. הוא הפתיע במידת הפתיחות להבחנות שלי, כאילו רק חיכה שמישהו יאיר לו את הבליינד-ספוט הזה.

הצלחתי לשכנע אותו להתחיל טיפול רגשי. את המטפלת הראשונה עזב לאחר פגישה אחת — "רועי, תעשה לי טובה, היא מפגרת" (לא לקחתי בחשבון את היחסים המקטינים של אביו כלפי אמו…). אבל עם המטפל השני נכנס לעבודה טיפולית מרשימה.

שנה לאחר מכן, מהפכה: סגל הנהלה חדש (ואפילו סמנכ"לית תפעול מרשימה), והזוגיות עם אשתו עברה תפנית עמוקה: מיחסים “מתפקדים” – תפעול יומיומי כמעט נטול חיבה, רגש והכלה, אל זוגיות רגשית, נוכחת ומכילה יותר.

גם מאחורי תפקוד-על והצלחה כבירה מסתתרים שדים היכולים לפגוע בפוטנציאל האושר