יש מושג בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שנקרא החוויה האורגניזמית. פירוש פשוט שלו הוא היכולת של אדם להיות בנוכחות מלאה עם עצמו ועם העולם. להגיב למציאות כפי שהיא באמת, לא כפי שהתבניות הישנות מאלצות אותו להגיב.

וכאן קורה אחד הדברים הכי נפוצים שאני פוגש כמטפל.

אנשים מנסים לנהל את החיים של היום דרך מערכת הפעלה שנכתבה בילדות. תבניות שבעודן ילדים שמרו עליהם, אבל כמבוגרים הן כבר סוגרות אוויר.

זה נראה בערך כך

האדם כבר בן 35 או 42 או 50

הוא עובד בתפקיד משמעותי

הוא יודע שהוא מוכשר

אבל משהו בו חי בגרסה מיושנת של עצמו

גרסה שלא עודכנה מאז כיתה ב או מאז הבית שבו היה רעש או ביקורת או חוסר יציבות.

זה כמו להריץ מחשב מודרני וחזק על מערכת הפעלה של שנות התשעים.

החומרה מעולה

אבל התוכנה מלאה בבאגים

כל פעולה כבדה מדי

חוויית המשתמש תקועה

והמחשב לא מנצל אפילו עשרה אחוז מהיכולות שלו.

כך זה נראה בנפש

האדם מגיב למצבים דרך פחד ישן ולא דרך מי שהוא היום

הוא מצמצם אפשרויות

בורח מקונפליקט שהוא כבר מסוגל לשאת

נמנע מהזדמנויות שהוא יודע שהן שלו

מרגיש מתוח גם כשהמציאות בטוחה

וחי את החיים דרך משקפיים של ילד.

וכאן נכנסת החוויה האורגניזמית.

זו לא עוד מילה יפה.

זו הזמנה לחזור לחיים שמרגישים אמיתיים.

לחיים שבהם אדם מרשה לעצמו להגיב למה שהוא מרגיש באמת ולא למה שלמד פעם שהוא צריך להרגיש.

כשאדם מתחיל לעבוד על עצמו ברצינות

פוגש את התבניות הישנות

מפשיט מהן את הפחדים

ומתחיל לבחור תגובות אחרות

משהו עמוק מתחיל להתרחב.

פעם ראשונה הוא מרגיש

שיש יותר חמצן

שיש יותר אפשרויות

שהבחירות נהיות פשוטות יותר

ושהוא חי כמבוגר ולא כילד שמנסה לשרוד.

זו החוויה האורגניזמית

לחיות מתוך העצמי העדכני

לא מתוך הקוד הישן.

וזה אולי אחד ההבדלים הכי דרמטיים בין חיים מצומצמים לבין חיים מלאים.